הזרם החסידי ו'הפלג הוורשאי'
בין העולים היו גם יהודים מן הזרם החסידי. עולים דתיים כבר הקימו קודם לכן את כפר חיטין בגליל וכפר גדעון בעמק יזרעאל. קבוצה מאנשי "אגודת ישראל" יסדה מושבה בשם "נחלת ישראל" צפונית לעפולה, אך ציבור החסידים הגדול בפולין עמד מנגד בעוד אדמו"ריו מתנגדים בתוקף לתנועה הציונית ולעלייה לארץ ישראל.
ב- 1924 חל מפנה. הרבי מיבלונה והרבי מקוז'ניץ הסירו את התנגדותם והקימו שתי חברות להתיישבות: האחת "נחלת יעקב" (יבלונה) והשניה "עבודת ישראל" (קוז'ניץ). אלו הקימו יחד עם אנשי הפועל המזרחי, לאחר תלאות מרובות את כפר חסידים בעמק זבולון בשנת 1925.
גם בוורשה התארגנה קבוצת חסידים. יחד עם הרב ישעיהו שפירא, שהגיע מישראל ייסדו את חברת "עבודת ישראל - ורשה" שנקראה מאוחר יותר "עבודת ישראל ורשה - כפר אתא א"י".
ביסוד האגודה עמדה שיטת ההתיישבות של ה"אחוזה" אשר נשענה על ההון הפרטי. היא קמה כדי לאפשר לבני המעמד הבינוני מקרב יהודי חו"ל להשתתף בהתיישבות החקלאית בארץ. תוך תקופה מסוימת הוטל עליהם להעביר לקופת החברה תשלומים לשיעורין, בעודם ממשיכים לגור ולנהל את עסקיהם בחו"ל. במקביל ירכשו עבורם בארץ קרקעות אשר יעובדו בנטיעות על ידי פועלים יהודים מקומיים. כאשר המטעים יישאו פרי ויוכלו לפרנס את בעליהם בכבוד יגיעו המתיישבים ארצה. בדעת אנשי "עבודת ישראל - ורשה" היה ליישב נציגים בארץ על אדמה, שתירכש בהונם הפרטי. בעודם משלמים לשיעורין כל אחד כפי יכולתו עבור קרקעותיהם, יעבדו אלה את חלקותיהם הם וידאגו גם לאדמת הכלל אשר יחסל עסקיו בפולין ויגיע ארצה בהמשך.
