רחובות, שכונות ואתרים
בית חרושת אתא
מפעל אתא 1934 - 1985
בראשית שנות השלושים הגיעו ארצה בני משפחת מולר, אנשי טכסטיל מבאבי, כפר קטן ליד העיר נחוד שבצ'כוסלובקיה. אריך, אחינו של הוגו מולר בעל המפעל, ניסה זה מכבר לשכנע את דודו להקים מפעל בארץ, שכן מביקוריו הקודמים בה הבין מה רבה חשיבות הקמת תעשיה ויצירת מקומות תעסוקה.
הדוד, שתמך במפעל הציוני מבחינה פילנטרופית, היה סקפטי לחלוטין בענין הפיכת הטיפוס היהודי, כפי שהוא ראהו, לפועל חרושת מסור ונאמן.
בביקורו בארץ, בשנת 1930 התרשם מאוד מלודגיה, מפעל קטן ברחוב נחמני בת"א, שם שוחח עם מר שנקר המנהל ועם פועליו. עם צאתו אמר כי עם בחורים כאלו היה רוצה לעבוד. בג'דה (רמת ישי) מצא מפעל אריגה, שהוקם ע"י יוצאי פולין, וכשל בעיקר משום שהיו לו בעיות באספקת חוטים. בו במקום הבטיח מולר חוטים למפעל באופן סדיר למרות שידע שהתשלום עבורם עתיד להתמהמה... אם בכלל.
ביקור זה, יחד עם התלהבותם של הצעירים במשפחה: האחין אריך ובנו שלו הנס, בד בבד עם עליית הנאציזם בגרמניה והבנתו את משמעותה, הם שהביאו למימוש התוכנית.
הבעיות שעמדו בפניהם היו רבות: קרקע, מים, ביוב, מיקום, הקמת המבנה, כוח עבודה, שווק התוצרת... אחת לאחת החלו לדאוג לפתרונן. הם לא רצו לבנות את המפעל בעיר, בשל האוירה החלוצית ששררה אז, אך ידעו שהם צריכים לבנותו בסמוך לה.
אזור כפר עטה שהיה אז בן עשר כמעט ועדיין בחיתולים, נראה כמתאים.
סה"כ נרכשו 110 דונם במחיר 12.5 ל"י הדונם בדרום הכפר הקטן. קידוח המים בהדרכת המהנדס רייך מחיפה (מאי-יולי 1934), שסייע גם ברכישת האדמה, הסתיים בהצלחה, ואפשר היה להמשיך לצעוד בדרך החתחתים להקמת המפעל. יחד עם המהנדס בורישנסקי וחבריו הוקם "בית הבאר", נסלל הכביש שחיבר את בית החרושת (שטרם קם) עם המרכז ולמעשה עם כביש חיפה - שפרעם שעבר דרכו ויצר קשר ישיר בין אזור המפעל והעיר חיפה. אורכו 1100 מטר ועלותו 11,000 ל"י (יולי). הונחו קווי חשמל (עד אז לא היה חשמל במקום וכבל טלפון (אוגוסט-ספטמבר).
בעוד הכנות אלו נערכות בארץ, לאורך שנת 1934, ננקטו בצ'כוסלובקיה הצעדים ההכרחיים לקידום הרעיון בשלוש נקודות מרכזיות: המבנה, תוכנו וכח האדם.
הקונסטרוקציות של המבנה הוזמנו במפעל "שקודה", הטובים באירופה בנושא זה. בעיית המימון סודרה כאשר נחתם הסכם מיוחד לפיו יוקם המפעל כאשר "שקודה" משמשת כקבלן משני להקמה והושג אישור מיוחד לתשלום במטבע צ'כי. גם על המכונות, שהוזמנו בחו"ל ויובאו, שילמו באותה דרך.
ברור היה כי כח אדם מיומן אין בארץ וכי יש צורך להכשיר אנשים מתאימים. המולרים העבירו קול קורא בין הציונים בצ'כיה בקוראם לחלוצים שביניהם לבוא ללמד את העבודה במפעל ואח"כ לעלות לארץ (הובטחו סרטיפיקטים) ולעבוד בחברת הבת המקומית שתוקם. הקבוצה שהגיעה רכשה את המקצוע בהתגוררה במפעל עצמו. בתקופה זו קיבלו משכורת, עבדו, למדו והתכוננו לעליה.
משהגיעו ב- 31.12.34 נפתח עידן חדש במפעל הנולד. הם בוססו עד בירכיים בבוץ, התגוררו יחדיו בצריף אחד בו על פי עדות אחד מהם היו לפחות "מליון" תאים שהכילו את כולם, רווקים ומשפחות כאחד. כשירותים שמשו שני תאים בסמוך לצריף, (העומד על תילו גם היום), אשר בלילה סוער במיוחד פשוט התעופפו... המטבח היה משותף... הקשיים היו מרובים, אך מנגד, מעבר לכבישהחדש הלך וצמח לעיניהם - מפעל!
המפעל שנוסף לכח האדם המיומן השתמש בעובדים מקיבוצי האיזור (קבוצת הצפון, שמיר, עין המפרץ, כפר מסריק ועוד) מנה כבר בשנת 1936 115 איש.
עצם קיומו גרם לתנופת פיתוח אדירה בכפר עטה שהפך לכפר אתא ב- 1946 באופן רשמי (יש הגורסים "אתא" - על שום ראשי התיבות "אריגיו תוצרת ארצנו" ושמעתי גם את גירסתו של מר אברמוב - מי שסייע ברכישת הקרקע ועמד אז בקשר טלגרפי עם המולרים בחו"ל כי פשוט בהעברה לאותיות לטיוניות היה השימוש ATA פשוט יותר והוא שגרם לשיבוש. ההסברים החוכמולוגים", כלשונו, חוברו אח"כ).
אם בתחילה היו מעט חיכוכים (איסור מעבר משאיות המפעל בשבת, סלילת הכביש על אדמות הכפר...) הרי שהישוב גדל והתפתח יחד עם המפעל.
בשנת 1938 היו בו כבר 205 פועלים ולניהולו הפעיל של אריך מולר הצטרף בן הדוד, הנס מולר, שעלה ארצה. הנס, תעשיין ואיש עסקים מוכשר נתן תנופה לפתרון בעיות השיווק בהקימם יחד חברת בת לשיווק "טתה".
העובדים ב"אתא" נהנו מתנאים סוציאליים טובים והתחרו ביניהם על מקום העבודה.
במפעל הוקמה צורכניה שמצרכיה נמכרו לעובדים במחירים מוזלים. הוקמו שכונים לפועלים המיוחדים כמו המבנים ב"חצר", ו"בתי חנה". שיכוני פועלים אחרים נבנו במחיר מוזל במיוחד: גבעת אתא א' ואח"כ אתא ב' ואתא ג'.
כדי להקל על האמהות העובדות הוקם ב - 1942 מעון לילדים. מנהלים ועובדים קיבלו שכר דומה. האווירה היתה אווירה משפחתית, משפחת עובדי "אתא".
ב- 1946 מנה המפעל 921 עובדים. מבנים נוספים הוקמו בכורדאני,שטח עליו הוקם לימים הקריון.
"אתא" היה המפעל הראשון שהעניק לעובדיו בונוס ובכך למעשה שיתפם ברווחיו.
ב- 1949 מנה המפעל 1128 פועלים. האווירה המשפחתית נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עובדים ומנהלים. "מיוחדים" קראו למנהלים אלו שנמנו ברובם על ותיקי המפעל ומקימיו. הם נהנו מתנאי עבודה מיוחדים.
בין אריך מולר לבין בן דודו הנס פרצו חילוי דעות והם נפרדו. אריך מולר פנה לדרכו והקים מפעל משלו. הנס מולר נותר לעמוד איתן בראש הנהלת "אתא". (סתו 1949).
תקופת הצנע, למרות השפל הכלכלי, פרח המפעל. תוצרתו נמכרה היטב בארץ וערך היצוא ב - 1954 הגיע לסביבות מיליון דולר. ב - 1956 הוחל בייצור בדי קורדרוי והוכנסו חידושים הרבה. "השביתה הגדולה" ב - 1957 גרמה לזעזוע בארץ כולה.
עם מותו של הנס מולר, ב - 1962, התקשתה המשפחה לנהל את בית החרושת והוא נמכר לחברת השקעות בראשות טיבור רוזנבאום. עמוס בן גוריון מונה למנכ"ל החברה.
כשקרסו עסקיו של טיבור רוזנבאום ב - 1974 הועבר המפעל לכונס נכסים שוייצרי שמכרה ב - 1977 לקבוצת אייזנברג.
ב - 1980 תפס דוד ארבל את מקומו של עמוס בן גוריון. קשיים כלכליים, ניהול כושל והתיישנות הציוד דרדרו את מצב המפעל והביאו, אחרי מאבק ארוך ומתוקשר, לסגירתו במאי 1985.
בראשית שנות השלושים הגיעו ארצה בני משפחת מולר, אנשי טכסטיל מבאבי, כפר קטן ליד העיר נחוד שבצ'כוסלובקיה. אריך, אחינו של הוגו מולר בעל המפעל, ניסה זה מכבר לשכנע את דודו להקים מפעל בארץ, שכן מביקוריו הקודמים בה הבין מה רבה חשיבות הקמת תעשיה ויצירת מקומות תעסוקה.
הדוד, שתמך במפעל הציוני מבחינה פילנטרופית, היה סקפטי לחלוטין בענין הפיכת הטיפוס היהודי, כפי שהוא ראהו, לפועל חרושת מסור ונאמן.
בביקורו בארץ, בשנת 1930 התרשם מאוד מלודגיה, מפעל קטן ברחוב נחמני בת"א, שם שוחח עם מר שנקר המנהל ועם פועליו. עם צאתו אמר כי עם בחורים כאלו היה רוצה לעבוד. בג'דה (רמת ישי) מצא מפעל אריגה, שהוקם ע"י יוצאי פולין, וכשל בעיקר משום שהיו לו בעיות באספקת חוטים. בו במקום הבטיח מולר חוטים למפעל באופן סדיר למרות שידע שהתשלום עבורם עתיד להתמהמה... אם בכלל.
ביקור זה, יחד עם התלהבותם של הצעירים במשפחה: האחין אריך ובנו שלו הנס, בד בבד עם עליית הנאציזם בגרמניה והבנתו את משמעותה, הם שהביאו למימוש התוכנית.
הבעיות שעמדו בפניהם היו רבות: קרקע, מים, ביוב, מיקום, הקמת המבנה, כוח עבודה, שווק התוצרת... אחת לאחת החלו לדאוג לפתרונן. הם לא רצו לבנות את המפעל בעיר, בשל האוירה החלוצית ששררה אז, אך ידעו שהם צריכים לבנותו בסמוך לה.
אזור כפר עטה שהיה אז בן עשר כמעט ועדיין בחיתולים, נראה כמתאים.
סה"כ נרכשו 110 דונם במחיר 12.5 ל"י הדונם בדרום הכפר הקטן. קידוח המים בהדרכת המהנדס רייך מחיפה (מאי-יולי 1934), שסייע גם ברכישת האדמה, הסתיים בהצלחה, ואפשר היה להמשיך לצעוד בדרך החתחתים להקמת המפעל. יחד עם המהנדס בורישנסקי וחבריו הוקם "בית הבאר", נסלל הכביש שחיבר את בית החרושת (שטרם קם) עם המרכז ולמעשה עם כביש חיפה - שפרעם שעבר דרכו ויצר קשר ישיר בין אזור המפעל והעיר חיפה. אורכו 1100 מטר ועלותו 11,000 ל"י (יולי). הונחו קווי חשמל (עד אז לא היה חשמל במקום וכבל טלפון (אוגוסט-ספטמבר).
בעוד הכנות אלו נערכות בארץ, לאורך שנת 1934, ננקטו בצ'כוסלובקיה הצעדים ההכרחיים לקידום הרעיון בשלוש נקודות מרכזיות: המבנה, תוכנו וכח האדם.
הקונסטרוקציות של המבנה הוזמנו במפעל "שקודה", הטובים באירופה בנושא זה. בעיית המימון סודרה כאשר נחתם הסכם מיוחד לפיו יוקם המפעל כאשר "שקודה" משמשת כקבלן משני להקמה והושג אישור מיוחד לתשלום במטבע צ'כי. גם על המכונות, שהוזמנו בחו"ל ויובאו, שילמו באותה דרך.
ברור היה כי כח אדם מיומן אין בארץ וכי יש צורך להכשיר אנשים מתאימים. המולרים העבירו קול קורא בין הציונים בצ'כיה בקוראם לחלוצים שביניהם לבוא ללמד את העבודה במפעל ואח"כ לעלות לארץ (הובטחו סרטיפיקטים) ולעבוד בחברת הבת המקומית שתוקם. הקבוצה שהגיעה רכשה את המקצוע בהתגוררה במפעל עצמו. בתקופה זו קיבלו משכורת, עבדו, למדו והתכוננו לעליה.
משהגיעו ב- 31.12.34 נפתח עידן חדש במפעל הנולד. הם בוססו עד בירכיים בבוץ, התגוררו יחדיו בצריף אחד בו על פי עדות אחד מהם היו לפחות "מליון" תאים שהכילו את כולם, רווקים ומשפחות כאחד. כשירותים שמשו שני תאים בסמוך לצריף, (העומד על תילו גם היום), אשר בלילה סוער במיוחד פשוט התעופפו... המטבח היה משותף... הקשיים היו מרובים, אך מנגד, מעבר לכבישהחדש הלך וצמח לעיניהם - מפעל!
המפעל שנוסף לכח האדם המיומן השתמש בעובדים מקיבוצי האיזור (קבוצת הצפון, שמיר, עין המפרץ, כפר מסריק ועוד) מנה כבר בשנת 1936 115 איש.
עצם קיומו גרם לתנופת פיתוח אדירה בכפר עטה שהפך לכפר אתא ב- 1946 באופן רשמי (יש הגורסים "אתא" - על שום ראשי התיבות "אריגיו תוצרת ארצנו" ושמעתי גם את גירסתו של מר אברמוב - מי שסייע ברכישת הקרקע ועמד אז בקשר טלגרפי עם המולרים בחו"ל כי פשוט בהעברה לאותיות לטיוניות היה השימוש ATA פשוט יותר והוא שגרם לשיבוש. ההסברים החוכמולוגים", כלשונו, חוברו אח"כ).
אם בתחילה היו מעט חיכוכים (איסור מעבר משאיות המפעל בשבת, סלילת הכביש על אדמות הכפר...) הרי שהישוב גדל והתפתח יחד עם המפעל.
בשנת 1938 היו בו כבר 205 פועלים ולניהולו הפעיל של אריך מולר הצטרף בן הדוד, הנס מולר, שעלה ארצה. הנס, תעשיין ואיש עסקים מוכשר נתן תנופה לפתרון בעיות השיווק בהקימם יחד חברת בת לשיווק "טתה".
העובדים ב"אתא" נהנו מתנאים סוציאליים טובים והתחרו ביניהם על מקום העבודה.
במפעל הוקמה צורכניה שמצרכיה נמכרו לעובדים במחירים מוזלים. הוקמו שכונים לפועלים המיוחדים כמו המבנים ב"חצר", ו"בתי חנה". שיכוני פועלים אחרים נבנו במחיר מוזל במיוחד: גבעת אתא א' ואח"כ אתא ב' ואתא ג'.
כדי להקל על האמהות העובדות הוקם ב - 1942 מעון לילדים. מנהלים ועובדים קיבלו שכר דומה. האווירה היתה אווירה משפחתית, משפחת עובדי "אתא".
ב- 1946 מנה המפעל 921 עובדים. מבנים נוספים הוקמו בכורדאני,שטח עליו הוקם לימים הקריון.
"אתא" היה המפעל הראשון שהעניק לעובדיו בונוס ובכך למעשה שיתפם ברווחיו.
ב- 1949 מנה המפעל 1128 פועלים. האווירה המשפחתית נעלמה ואת מקומה תפסו יחסי עובדים ומנהלים. "מיוחדים" קראו למנהלים אלו שנמנו ברובם על ותיקי המפעל ומקימיו. הם נהנו מתנאי עבודה מיוחדים.
בין אריך מולר לבין בן דודו הנס פרצו חילוי דעות והם נפרדו. אריך מולר פנה לדרכו והקים מפעל משלו. הנס מולר נותר לעמוד איתן בראש הנהלת "אתא". (סתו 1949).
תקופת הצנע, למרות השפל הכלכלי, פרח המפעל. תוצרתו נמכרה היטב בארץ וערך היצוא ב - 1954 הגיע לסביבות מיליון דולר. ב - 1956 הוחל בייצור בדי קורדרוי והוכנסו חידושים הרבה. "השביתה הגדולה" ב - 1957 גרמה לזעזוע בארץ כולה.
עם מותו של הנס מולר, ב - 1962, התקשתה המשפחה לנהל את בית החרושת והוא נמכר לחברת השקעות בראשות טיבור רוזנבאום. עמוס בן גוריון מונה למנכ"ל החברה.
כשקרסו עסקיו של טיבור רוזנבאום ב - 1974 הועבר המפעל לכונס נכסים שוייצרי שמכרה ב - 1977 לקבוצת אייזנברג.
ב - 1980 תפס דוד ארבל את מקומו של עמוס בן גוריון. קשיים כלכליים, ניהול כושל והתיישנות הציוד דרדרו את מצב המפעל והביאו, אחרי מאבק ארוך ומתוקשר, לסגירתו במאי 1985.
אלבום תמונות
