רחובות, שכונות ואתרים
שכונת תלמים
ההקמה:
בשנת 1937 הוקם במפרץ חיפה, סמוך לקרית בנימין באזור בו נמצאת כיום שכונת התימנים, מחנה צריפים לצעירים, שביקשו להקים התיישבות, שהייתה שילוב בין רעיון השיתוף הקיבוצי ורעיון תנועת המושבים שעודד את חבריו להתקיים ולהתפרנס בכוחות עצמו.
לקבוצה שהתמקמה במפרץ חיפה ניתן השם "נוטע – בונה". הקבוצה לא הצליחה לטעת שורש במקום, וחבריה העדיפו למצוא לעצמם גרעיני התיישבות אחרים בארץ. הם עזבו את המחנה והצטרפו לישובים אחרים שהוקמו כמו: מולדת, שדמות דבורה ומטולה.
אל הצריפים שנותרו שוממים במפרץ חיפה נכנסו שתי תנועות התיישבות חדשות שחבריהן היו יוצאי צ'כיה. האחת נקראה בשם "בנתיב" והשניה נקראה בשם "תלמים". בניגוד ל"בנתיב" שהייתה קבוצה מאורגנת של חברי "המכבי הצעיר" ותחת חסות "חבר הקבוצות", חברי "תלמים" לא היו מאורגנים, אלא נשלחו ע"י הסוכנות היהודית כחברים בודדים ללא החסות של תנועה מאורגנת (1939).
בשנת 1940 קבוצת "תלמים" תוגברה ע"י צעירים יוצאי אוסטריה, סלובקיה וגרמניה, שהתיישבה קודם לכן על הכרמל בכפר ערבי הנטוש חרייבה, באזור של אוניברסיטת חיפה היום.
תנאי החיים
חברי "תלמים", רווקים ובעלי משפחות, עבדו בעבודות מזדמנות במפרץ, בנמל חיפה ובבתי הזקוק, בסלילת כבישים ובמחצבת נשר. הבנות נשלחו לעבוד בניקיון בתים ובמכבסות. הייתה אף יוזמה לקטוף נרקיסים ולמכור אותם לעוברים ושבים בחיפה.
כאמור, המגורים היו בצריפים שננטשו ע"י חברי "נוטע – בונה". החדרים היו קטנים. מספר רווקים התגוררו בצריף אחד ורק זוגות נשואים קבלו חדר נפרד. כאשר נולדו ילדים הם התגוררו יחד עם הוריהם. צריף אחד שימש כמטבח וחדר אוכל. בפחון נפרד היו השירותים והמקלחת.
בחורף האדמה במקום הייתה בוצית ומלאה בשלוליות. חברי "בנתיב" תארו את הקשיים הרבים שהיו להם מהבוץ, מהפשפשים ומהחולדות. חברי "תלמים" שהתגוררו בצריפים הסמוכים סבלו, מן הסתם, מאותם קשיים. הגב' רות קליין שהתראיינה בשנת 2000 מספרת ש"הבוץ היה ממש נורא. כדי ללכת לחדר אוכל או למקלחת היה צריך לחפש מגפיים פנויים אצל מישהו".
מים זורמים לא היו בחדרים אלא אך ורק במטבח ובמקלחות. חימום המים נעשה באמצעות פרימוס. את הכביסה החברים עשו באמצעות דוד מים שחומם על פרימוס או על אש פתוחה.
הבישול נעשה על פרימוס ופתיליות. הארוחות היו משותפות לכלל החברים.
כדי לקיים את עצמם הקימו החברים משק עזר. הם גידלו ירקות לתצרוכת עצמית, תרנגולות, אווזים ושפנים. שני סוסים הובאו כדי לעזור בקיום היומיומי, לסחיבת עגלה ולעבודה בשדה.
קניות היו בעקר במכולת בקרית בנימין. החברים השכילו להציע לחיילים האנגלים החלפות: ירקות טריים ממשק העזר תמורת מצרכים עודפים שהיו ברשות החיילים.
בשר קנו בכפר אתא. לבעל האטליז הם ספרו שהם מבקשים בשר עבור הכלבים שהם מגדלים וכך השיגו בשר זול.
בגדים לא ניקנו אלא כל חבר לבש את הבגדים שהביא עמו. תיקוני הבגדים נעשו בחוט ובמחט. האנגלים העיפו לאוויר צפלינים כהגנה מפני המפציצים האיטלקיים. החברים הורידו את אחד הבלונים האלה, הוציאו ממנו את האוויר ומהבד ייצרו מעילים לילדים וסינורי מטבח.
חשמל לא הגיע לצריפים, אף על פי שהגיע לשכונת קרית בנימין הסמוכה. התאורה בחדרים הייתה באמצעות עששיות נפט ורק במטבח ובחדר האוכל היה פנס לוקס.
התחבורה לא הגיעה עד לצריפים. לכפר אתא הם הלכו ברגל, ואילו לחיפה הם הגיעו כשהם הולכים עד לכביש היוצא מכפר אתא ומשם נסעו באוטובוס מס. 14 שנסע במסלול רמת יוחנן – כפר אתא – חיפה.
ב"תלמים" היה ארגז עזרה ראשונה שנתקבל מקופ"ח כפר אתא. המרפאה בכפר אתא הייתה גם מרפאתם של חברי "תלמים". ד"ר קולמן, רופא ילדים מהכפר, נהג לבקר במקום, לבדוק ולטפל בילדים. גב' קליין מספרת שבגלל קשיי התחבורה היה חשש שיולדת שמקבלת צירים לא תוכל להגיע לביה"ח ולכן היא נשלחה מספר שבועות לפני תאריך הלידה המשוער להתגורר סמוך לביה"ח בעפולה.
חברי "בנתיב", שהיו כאמור קבוצה מאורגנת, דאגו לחיי חברה מסודרים. לעומתם חברי "תלמים", שהגיעו למקום כבודדים, לא השכילו להתארגן כקבוצה, וחיי החברה היו דלים ולא מאורגנים.
סכסוך הקרקעות
הייתה מחלוקת בין "בנתיב" לקבוצת "תלמים" בעניין חלוקת הקרקעות. קבוצת "בנתיב" עיבדה שטחי אדמה שלא היו שלה. קבוצת "בנתיב" פנתה למוסדות המיישבים שיכריעו במחלוקת זו והתשובה שנתקבלה הייתה: "אין אנו יכולים כיום להשאיר לכם 43 דונמים שאינם שלכם ול"תלמים" רק 22 דונמים", אלא לחלק את השטח בצורה הוגנת".
פירוק ההתיישבות
בשנת 1942, נוכח תנאי החיים הקשים במקום, הגיעו חברי "תלמים" למסקנה שהם לא יכולים להמשיך ולהתגורר במקום. הם הצטרפו לחברי גרעין אחרים. חלק מהם הצטרף למושב מולדת. חלק אחר פנה למושב שדמות דבורה ואחרים למקומות ישוב אחרים במושבים ובישובים עירוניים.
במקומם של חברי "תלמים" שוכנו בצריפים נערים שעלו מתימן, 28 במספר, בגילים 15-18 שנים. הנערים הללו הועסקו במפעל "אתא" אשר בכפר אתא.
למרות הדו"ח של מדריך הקבוצה על התאקלמות מוצלחת של הנערים במקום ("היה לי הרושם כי הנערים מרגישים את עצמם טוב במקום", הנערים הללו סבלו מקשיים: "המקום הוא יותר מידי רחוק ממקום העבודה, מבודד מכל ישוב, והנערים מרגישים עצמם במחנה הסגר, ועל כן נדרש להקים לנערים דירה טובה יותר ובמקום קרוב יותר למפעל" (מתוך מכתב שיצא מביח"ר אתא בשנת 1944 למחלקת העבודה של הסוכנות היהודית).
למרות זאת קבוצת הנערים המשיכה להתגורר במקום, כשהמוסדות המיישבים נותנים את הדעת לעזור ולתמוך לשיפור הצרכים היומיומיים של הקבוצה, כגון: בית כנסת, צרכניה, בית ספר וכדומה.
(סיכם: גדעון יעקב, 2013)
אלבום תמונות
